אני אתן לכם איזו השוואה שהבחנתי בה לאחרונה
בין שני סוגי הורות וחינוך של ילדינו המיוחדים,
ואתם תחשבו לאיזה מהם השתייכתם לאחרונה.
הסוג הראשון - הורה מגיב. זוהי צורת הורות
שברוב הפעמים מגיבה להתרחשויות שהילד
עובר בחייו.
כלומר - אם הילד חוזר מבית הספר עם חוויה
מסוימת - ההורה מטפל בה, מתמודד איתה,
ולפעמים גם נבלע לתוכה.
אם הילד חוזר עם תחושה רעה מבית הספר כי
הילדים התרחקו ממנו היום - ההורה יתמסר לטיפול
באותה תחושה רעה של הילד: "לא נורא, אל תשים לב,
הם רק מקנאים בך..." וצורות דומות של אמירות
שהם תגובה לחוויה של הילד.
יש הורות מגיבה שהיא נהדרת והכרחית, ויש לעומתה דרך
חינוך שמביאה אותנו ההורים לתשישות ותסכול.
כדי לדעת אם ההורות המגיבה שלכם עברה את גבול
הטעם הטוב - שאלו את עצמכם: "האם ההתמודדות
עם הילד שלי לאחרונה מחלישה אותי? מתסכלת אותי?
אם כן - אתם תגובתיים מדי, וצריך להמשיך לקרוא :-)
הסוג השני - הורות שיוצרת הזדמנויות.
בסוג ההורות הזה אנחנו מצליחים ליצור חוויה
עבור הילד, דרך הזדמנות מסוימת שבנינו במסגרת החינוך שלו.
לצורך העניין, אפילו לצאת עם הילד לטיול בטבע - זו יצירת הזדמנות.
אבל אילו הזדמנויות אני צריך ליצור?
ההזדמנויות שאנחנו רוצים ליצור עבור הילד שלנו
הן כאלו שיתנו לו אפשרות להשתמש בכישוריו,
ויותר מזה - בכשרונותיו. ההזדמנות צריכה להיות כזאת
שתעמיד אותו במוקד אינטראקציה חברתית כשהוא מדגים את כשרונו.
דוגמא טובה לכך היא ילדה בת 10, שאחרי שזיהינו שהיא
כשרונית בהגיית רעיונות (אחד מעשרת הכשרונות
החבויים בילדים על פי מחקרי גאלופ) - הצבנו אותה
במעמד של הפקת ערב כשרונות עם חבריה לכיתה,
שאותו היא הגתה.
איך תדעו שהצלחתם?
אגיד לכם איך אני יודע שהצלחתי. חודשים ארוכים אחרי
התכנית אני שומע שהילד/הילדה שאיתם עבדתי
יוזמים בעצמם פרוייקטים נוספים מתחום הכישרון שלהם.
אז אני מבין שנגעתי במשהו אמיתי וחזק אצל הילד,
שהיה מהותי לתהליך החינוך המיוחד שלו.
אם הצלחתם לתת לילד שלכם הזדמנות להיות "מורה צעיר",
ולא רק להגיב להתרחשויות שהוא מביא לכם - אתם תראו
ילד שחי באמת, נהנה מיכולותיו ומחוזקותיו, ויותר חשוב -
אתם תחוו הורות מלאת תחושת משמעות והשפעה.
